הצופה הוא הנצפה

בסין העתיקה, הצייר לפני שהתחיל לצייר משהו, עץ נניח, היה יושב מול העץ במשך ימים, חודשים, שנים,
כמה זמן שצריך על מנת "להיות העץ".
זה לא שהצייר הזדהה עם העץ אלא "נעשה העץ" כך שלא היה מרחק בינו לבין העץ,
לא היה מרווח בין הצופה לנצפה, לא היתה יישות שחוותה את יופיו של העץ, אלא היה רק העץ.

הצופה והנצפה מהווים אבן יסוד במשנתו של קרישנמורטי, וכל חיינו כבני אדם מבוססים על הקונפליקטים בין הצופה והנצפה. ה"אני" הוא הצופה, שמתבונן בדבר מה, וישנו מרחק בין ה"אני" לדבר שאני מתבונן בו. בתוך המרחק הזה ישנו חלל שבו ישנו מה שאני חושב על מה שאני מתבונן עליו, האם אני אוהב את זה או לא אוהב, הנאה, כאב.

הצופה נמצא במרכז, הצופה הוא "אני" עם הזכרונות שלי, עם החוויות שהתנסיתי בהם, עם ההתניות שלמדתי במשך חיי, זוהי הנקודה שממנה אני מתבונן על העולם. לא קשה לראות שהצופה שייך לעבר כי הוא מורכב מאירועי העבר, ודרך העבר אני מסתכל על דברים שקורים סביבי עכשיו שבוודאי השתנו מאז הפעם האחרונה שחוויתי אותם, וזוהי נקודת מבט מוגבלת מאוד.

נלך יותר לעומק התודעה שהצופה הוא חלק ממנה. התודעה מורכבת מאינספור תדמיות (images) שהם הפחדים שלי, הדברים שאני אוהב, הדברים שאני לא אוהב, הרצונות שלי בחיים, ומה שאני מרגיש וחושב על מה שמתרחש ברגע זה וזה מתווסף לאוסף התדמיות האלה, לא קשה לראות שבוודאי ישנם תדמיות שסותרות אחת את השניה ונמצאות בקונפליקט. כמובן, שהצופה מודע לקונפליקט ומנסה לפתור אותו אך הכלי הזה מוגבל מאחר והוא מורכב מתדמיות העבר, ולכן אנו חיים את חיינו בחיכוך מתמיד עם עצמנו – רצונות שמתנגשים עם המציאות, סתירה בין "מה שיש" ל-"מה שצריך להיות".

האם הצופה בעצמו הוא תדמית? הרי הוא מורכב מתדמיות העבר, הוא תדמית שלוקחת פיקוד על ההצגה, על התדמיות האחרות ומנסה לסדר אותם כך שלא יתרחש קונפליקט מכאיב.

כעת הצופה מודע לכך שישנו כעס בתוכו, הוא מפריד עצמו מהכעס, ויוצר את התדמית האידיאלית של אדם רגוע, אך במציאות ישנו כעס ולא אדם רגוע, ולכן הוא מנסה כל הזמן לברוח מהמציאות הלא נעימה של הכעס דרך בידור, משקה, סם, או יחסי מין וכו'. זהו דפוס חוזר שמתרחש בחיינו.

אם הצופה לא יצור את האידיאל הזה של אדם רגוע, אזי יהיה רק כעס נטו והצופה והכעס שזה מה שהוא צופה בו הם אחד, במצב זה לא יתרחש כל קונפליקט או בריחה ממה שקורה במציאות כי אם הצופה הוא הכעס אז אין מה לעשות בקשר לכעס, אין חלוקה ביני לבין הכעס, ולפיכך אין קונפליקט.

כל זאת דורש התבוננות עמוקה מאוד שנקרא לה קשב (attention) לראות את כל התמונה שזוהי בידיוק הפעולה שתוכה הכעס מגיע לסופו.

 

הכתובת מייל שלך לא תפורסם שדות חובה מסומנים ב*

*