על תפילה ומדיטציה

שאלה: האם הכמיהה שמתבטאת בתפילה איננה דרך לאלוהים?
קרישנמורטי: קודם כל, נבדוק את הבעיות שכלולות בשאלה הזו. היא כוללת תפילה, ריכוז ומדיטציה. מה כוונתנו בתפילה?  קודם כל בתפילה נמצאת בקשה, תחינה אל מישהו שאתה מכנה אלוהים, ממשות. אתה, כיחיד, דורש, מתחנן, מחפש הדרכה ממשהו שאתה מכנה אלוהים; לכן הגישה שלך היא חיפוש אחרי תמורה וסיפוק. אתה בצרה, אישית או לאומית, ואתה מתפלל כדי לקבל הדרכה;  או שאתה במבוכה ומבקש בהירות, מחפש עזרה ממי שאתה מכנה אלוהים. זה מראה שאלוהים, יהיה אלוהים אשר יהיה, ישחרר אותך מן המבוכה שאתה ואני יצרנו. ככלות הכל, אנחנו אלה שגרמנו למבוכה הזאת, לאומללות, לכאוס, לאכזריות, לחוסר אהבה ואנו רוצים שזה שאנו מכנים אלוהים יפתור את הבעיות. במילים אחרות אנו מבקשים שמישהו אחר יוציא אותנו מן המבוכה, מן הסבל, מן הקונפליקט, אנו מתחננים למישהו אחר שיביא לנו אור ואושר.

כאשר אתה מתפלל, כאשר אתה מבקש משהו, אתה בדרך כלל מקבל את מבוקשך. כאשר אתה מבקש, אתה מקבל; אך מה שאתה מקבל לא יצור סדר, כי מה שאתה מקבל לא מביא להבנה. הוא רק מספק, מכיוון שבשעה שאתה מבקש אתה מקבל את השלכת דמיונך. כיצד יכולים הממשות, אלוהים, לענות על בקשתך המיוחדת? איך יכול הבלתי נמדד, זה שאי אפשר לבטא אותו, להתייחס לדאגותינו הקטנות, לאומללות שלנו, למבוכה שלנו, שאותם יצרנו במו ידינו?  לכן מהו זה שעונה? מובן שהבלתי נמדד לא יכול לענות לנמדד, לקטנוני, לקטן. אך מהו זה שעונה?  ברגע התפילה אנו שקטים למדי ונמצאים במצב של קליטה; ואז התת-מודע שלנו מביא לבהירות רגעית. אתה רוצה משהו, וברגע הזה של כמיהה, של בקשה מתרפסת, אתה בקליטה מסוימת;  המיינד הפעיל ההכרתי שקט באופן יחסי, כך שהתת-מודע מסוגל לפעול מתוך השקט הזה, ויש לך תשובה. בוודאי שאין זאת תשובה מהממשות, מהבלתי נמדד – זאת תגובת התת-מודע שלך. לכן, אל נתבלבל ונחשוב שכאשר תפילתך נענתה, אתה בקשר עם הממשות. הממשות צריכה לבוא אליך; אינך יכול לבוא אליה.

פקטור נוסף כרוך בבעיית התפילה: התגובה שאנו מכנים הקול הפנימי. כפי שאמרתי, כאשר המיינד מתחנן הוא שקט באופן יחסי;  וכאשר אתה שומע את הקול הפנימי, זה הקול של עצמך והוא משליך את עצמו למיינד ששקט באופן יחסי. איך זה יכול להיות קולה של הממשות? מיינד שנבוך, בור, דורש, מתחנן, כיצד יכול להבין את הממשות?  רק כאשר המיינד שקט לחלוטין, רק כאשר אינו דורש, אינו שואף, אינו כמה, אינו מבקש דבר לעצמו, לאומה או למען הזולת, רק אז הוא יכול לקלוט את הממשות. רק כאשר בא הקץ לשאיפה והמיינד שקט לחלוטין, רק אז מתהווה הממשות. האדם שמבקש הדרכה ימצא את מבוקשו, אך זאת לא תהיה האמת. מה שיקבל, תהיה תגובת התת-מודע שמשליך את עצמו למודע; הקול הקטן והשקט שמדריך אותו אינו אמיתי, אלא רק תגובת התת-מודע.

בבעיית התפילה נמצאת גם שאלת הריכוז. לגבי רובנו הריכוז הוא תהליך של הרחקה. ריכוז בא על-ידי מאמץ, כפייה וחיקוי ולכן ריכוז הוא תהליך של הרחקה. אני מעוניין במדיטציה כביכול, אבל מחשבותיי תועות, לכן אני ממקד את המיינד שלי בתמונה, בדמות או ברעיון ומונע את כניסתן של כל המחשבות האחרות. תהליך הריכוז הזה – שהוא הרחקה – נחשב כאמצעי למדיטציה. זה מה שאתה עושה, האין זה כך?   כאשר אתה מתיישב למדיטציה, אתה ממקד את המיינד שלך במילה, ברעיון, או בתמונה, אולם המיינד מטייל מסביב.  כל הזמן נכנסים רעיונות אחרים, מחשבות אחרות, רגשות אחרים ואתה מנסה לדחוף אותם הצידה; אתה מבלה את זמנך במאבק עם מחשבותיך. את התהליך הזה אתה מכנה מדיטציה. אתה מנסה להתרכז במשהו שאינך מעוניין בו ומחשבותיך מוסיפות להכפיל, וכך אתה מבזבז  את האנרגיה שלך, בהרחקת המחשבות;  אם אתה יכול להתרכז במחשבה שבחרת, בנושא מסוים,  אתה חושב שהצלחת סוף סוף במדיטציה. בוודאי שאין זאת מדיטציה.  המדיטציה איננה תהליך של מניעת כניסה – במובן של בניית התנגדות לרעיונות פולשים. תפילה וריכוז כמניעת כניסה אינם מדיטציה.

ריכוז אינו מדיטציה, כי כאשר יש אינטרס, קל להתרכז באופן יחסי במשהו.  המצביא שמתכנן מלחמה, הרג, מרוכז מאוד. איש העסקים מרוכז מאוד בעשיית כסף – הוא יכול להיות אפילו אכזרי, לשים בצד כל רגש אחר ולהתרכז באופן מושלם ברצונו. האדם שמעוניין במשהו, מובן שהוא מרוכז באופן ספונטני. ריכוז איננו מדיטציה, הוא מניעת כניסה בלבד.

ובכן, מהי מדיטציה? ללא ספק, מדיטציה היא הבנה – המדיטציה של הלב היא הבנה. איך יכולה להיות הבנה אם קיימת הרחקה?  איך יכולה להיות הבנה בשעה של תחינה?  יש בהבנה שלווה וחופש;  אתה משוחרר מהדבר שהבנת. ריכוז או תפילה בלבד אינם מביאים להבנה. ההבנה היא היסוד, זהו התהליך היסודי של המדיטציה. אינך צריך לקבל את המילה שלי, אבל אם תבדוק בזהירות ובעומק את התפילה ואת הריכוז, תגלה שאף אחד מהם אינו מוביל להבנה. הם מובילים לעקשנות בלבד, לקיבעון  ולאשליות. בעוד מדיטציה שיש בה הבנה, מביאה לחופש, לבהירות ולאינטגרציה.

אם כן, מהי כוונתנו בהבנה?  הבנה פירושה לתת משמעות נכונה, הערכה נכונה לכל. בורות פירושה לתת ערכים שגויים; עצם טיבעה של האיוולת הוא חוסר ההבנה לערכים הנכונים. ההבנה מתהווה כאשר הערכים הם נכונים. כיצד נבסס ערכים נכונים – ערכים נכונים לרכוש, לקשר, לרעיונות?  כדי שייוצרו הערכים הנכונים, צריך להבין את החושב. אם אני לא מבין את החושב, וזה אני, אין משמעות לבחירתי;  אם אני לא מכיר את עצמי, לפעולותיי ולמחשבותיי אין כל יסוד. לכן הכרה-עצמית היא תחילת המדיטציה – לא הידע שאתה אוסף מהספרים, מסמכויות, מגורויים, אלא ידע שבא מתוך חקירה-עצמית, שפירושה מודעות-עצמית. המדיטציה היא תחילתה של הכרה-עצמית ובלעדיה אין מדיטציה. אם אני לא מבין את דרכי חשיבתי ורגשותי, אם אני לא מבין את המניעים שלי, את שאיפותי, את דרישותי, את הרדיפות שלי אחרי דגמי פעולה, שהם רעיונות – אם אני לא מכיר את עצמי, אין יסוד לחשיבה;  החושב שרק מבקש, מתפלל או מרחיק מחשבות מבלי שיבין את עצמו, סופו מבוכה ואשלייה.

תחילת המדיטציה היא הכרה-עצמית, שפירושה עירנות לכל תנועה של המחשבה וההרגשה, להכיר את כל שכבות התודעה, ולא רק את השכבות השטחיות, אלא את השכבות הנסתרות, הפעולות החבויות בעומק. כדי לדעת את הפעולות ואת המניעים החבויים שבעומק, את התגובות, המחשבות והרגשות הנסתרות, צריך להיות שקט ושלווה במיינד ההכרתי;  הוא צריך להיות שקט כדי לקלוט את ההשלכות של התת-מודע. המיינד ההכרתי השטחי עסוק בפעולות היום-יומיות, בפרנסה, ברמאוית ובניצולם של אחרים, בבריחה מבעיות – כל הפעילויות של  קיומנו. המיינד השטחי הזה צריך להבין את המשמעות הנכונה של פעילויותיו ועל-ידי כך להביא שקט ושלווה לעצמו. הוא אינו יכול לעשות זאת על ידי ארגון במסגרת ממושמעת, על ידי כפייה בלבד. הוא יכול לעשות זאת רק על ידי הבנת הפעולות שלו, על ידי צפייה בהן, על-ידי כך שהוא ער להן, ורואה את חוסר הרחמים שלו, כיצד הוא מדבר אל המשרת, אל אשתו, אל בתו, אל אמו וכו'.  כאשר המיינד השטחי ער במלואו לכל פעולותיו, מתוך ההבנה הזאת הוא נעשה שקט באופן ספונטני, אינו מסומם על ידי הכרח או משמעת; אז הוא נמצא במצב של קליטת הרמזים מן התת-מודע, מן השכבות המוסתרות של המיינד – האינסטינקטים הגזעיים, הזיכרונות הקבורים, הרדיפות הנסתרות, הפצעים העמוקים שעדיין לא הגלידו. רק כאשר כל אלה יתגלו ויובנו, כאשר התודעה כולה משוחררת ממועקה, ואיננה כבולה על ידי פצע כלשהו, על ידי זיכרון כלשהו, נמצא האדם במצב בו יכול הוא לקלוט את הנצחי.

מדיטציה היא הכרה-עצמית ובלעדיה אין מדיטציה. אם אינך ער לכל התגובות שלך כל הזמן, אם אינך מודע לפעולות היום-יומיות שלך, הישיבה בלבד לפני תמונת הגורו שלך היא בריחה, כי ללא הכרה עצמית אין חשיבה נכונה וללא חשיבה נכונה פעולותיך הן חסרות  משמעות, יהיו כוונותיך אציליות עד כמה שיהיו. ללא הכרה עצמית התפילה היא חסרת משמעות, אבל כאשר יש הכרה-עצמית, החשיבה היא נכונה, ומכאן פעולה נכונה. כאשר הפעולה היא נכונה, אין מבוכה, ולכן אין צורך בתחינה שמישהו אחר יוציא אותך ממנה. אדם שמודעותו מלאה הוא במדיטציה; הוא לא מתפלל כי אינו מבקש דבר. על-ידי תפילה, משמעת, שינון וכל היתר אפשר לגרום לשקט מסוים, אולם זו קהות בלבד, ומצמצם את המיינד ואת הלב למצב של לאות. התפילה מסממת את המיינד;  ומניעת מחשבה, שאתה מכנה אותה ריכוז, אינה מובילה לממשות, מניעת מחשבה לעולם אינה יכולה להוביל למדיטציה. הכרה-עצמית היא שמביאה להבנה, ולא קשה להיות מודע, אם הכוונה היא נכונה. אם אתה מעוניין לגלות את התהליך השלם בתוך עצמך – לא רק את החלק השטחי, אלא את התהליך כולו של כל ישותך – אזי הדבר קל באופן יחסי. אם תרצה להכיר את עצמך באמת, תגלה את התוכן  המלא של ליבך והמיינד שלך. כאשר הכוונה לדעת ולהכיר את תוכנם – תדע. אז אתה יכול לעקוב ללא גינוי או שפיטה אחרי כל תנועה של המחשבה  ושל ההרגשה; על-ידי עיקוב אחר התעוררותן של כל מחשבה וכל הרגשה, תחוש שקט ושלווה שאינם מאולצים, שלא מתוך משמעת, אלא שקט שבא כתוצאה מהיעדר כל בעיה, כל סתירה. הדבר דומה לאגם שקט ורגוע כאשר לא נושבת הרוח;  כאשר המיינד שלוו, מתהווה הבלתי נמדד.

הכתובת מייל שלך לא תפורסם שדות חובה מסומנים ב*

*